איך לדבר עם ילדים על מין

// יעל קציר

"גם היום, כפי שאני נוהגת לעשות כבר שבע שנים, פתחתי הרצאה על מין בטוח בשאלה: מי מהנוכחים משוחח בבית עם ההורים (או שההורים משוחחים איתו, לא משנה מי היוזם) אודות יחסי מין, מיניות, אמצעי מניעה, מחלות מין, פורנוגרפיה וכדומה?". כך נפתח פוסט שפרסמה בפייסבוק רונית בנך בדצמבר האחרון. "בכיתה נכחו 65 בני נוער בני 14-15. שלוש ידיים הורמו בביישנות כי זה לא נעים להיות חריג. שאלתי (הקבועה) הבאה הייתה: מהם מקורות המידע שמהם הם לומדים על הנושאים הללו? התשובה הייתה אינטרנט ואחד אף דייק ונתן לי שם של אתר בו הם צופים בסרטים פורנוגרפיים. כל זה לא חדש. גם מחקרים שנעשו בארץ מראים שכ-70% מבני הנוער אינם מדברים בבית על הנושאים שהכי מעניינים אותם וש-89% מהם/ן צופים בתכנים פורנוגרפיים".

בנך שואלת בהמשך הפוסט למה ההורים יוצאים נגד הסדרה המדוברת "המתבגרים" (קישור לכתבה של איתי שטרן) שעושה עבורם את העבודה במידה מסויימת. מסקנתה החד משמעית היתה "לו אותם הורים היו באמת מתעניינים בתכנים שילדיהם צורכים באינטרנט הן דרך המחשב והן דרך הסלולרי, ולו הם היו מאפשרים שיחה פתוחה בנושא בבית, ולו היו יושבים כאמור לצפות עם הילדים ומשוחחים אחרי התוכנית על מה שראו, היו מרוויחים מכמה בחינות: ראשית, לילדים הייתה יכולה להיות כתובת לשאלות והתייעצויות בבית ולא היו פונים למקורות מפוקפקים, שנית, על פי מחקרים עולה שבבתים בהם יש שיחה פתוחה אודות הנושאים האלה, בני הנוער מתחילים להתנסות בגיל קצת יותר מאוחר ביחסי מין, שלישית, היו מכירים את עולמם של ילדיהם ומבינים מה מעסיק אותם".

למרבה המבוכה, רובנו לא ממש יודעים איך או מתי לדבר עם ילדינו על מין, ומשאירים את העבודה השחורה ליקום. במקרה הפחות גרוע הם ילמדו על כך בבית הספר, ובמקרה הממש גרוע הם ייעזרו באינטרנט ובפורנוגרפיה כדי לחפות על חוסר הידע. אבל לעתים קרובות מדי הורים שמעוניינים לדבר עם ילדיהם על מין ומיניות פשוט חוששים שאינם יודעים איך לעשות את זה, ולכן נמנעים מכך.

כדי לנסות ללמוד איך בכל זאת אפשר לנהל שיחה טובה ובריאה בנושא, שוחחתי עם בנך, שפרשה לפני כ-9 שנים מעבודתה כקצינת משטרה ועשתה הסבה דרך מרפאת לוינסקי לפרויקט Safe Sex (מין בטוח) הממומן ע"י משרד הבריאות, שדרכו היא מרצה בבתי ספר ובצה"ל בעניין קידום מיניות בריאה ובטוחה. לפני כ-3 שנים היא הצטרפה גם לצוות היועצים באתר האינטרנט של דלת פתוחה, האגודה הישראלית לתכנון המשפחה (קישור לאתר), ומאז ממשיכה לייעץ טלפונית ופנים אל פנים בנושאים כמו בדיקות הריון, שימוש נכון באמצעי מניעה ואף יחסים עם הורים, מנחה סדנאות למתבגרים ובמקרים קיצוניים אף מלווה להפלות.

במקביל, שוחחתי גם עם דנה וינברג, מנהלת עמותת "נשים לגופן" מזה 11 שנים (קישור לאתר נשים לגופן). העמותה מפעילה פרויקט בשם "נערות לגופן", שבמסגרתו הן עובדות ב-4 שנים האחרונות עם נערות, אמהות וצוותים חינוכיים וטיפוליים על סוגיות שנוגעות לגוף, בריאות, מיניות ומיניות בריאה. עיקר ההתמחות שלהן מתמקדת אמנם בנערות, אבל הן נדרשות גם לנושא של ילדים ונערים לא מעט.

מתי כדאי להתחיל לדבר עם ילדים על מין?

וינברג: "אחד הדברים שמעוררים חרדות אצל הורים, זו השאלה האם באמת צריך להתחיל לדבר עם ילדים וילדות על מין מגיל צעיר מאוד. הגישה של "נשים לגופן" היא שנכון לדבר עם ילדים מהגיל הכי צעיר שיש, כלומר מהרגע שהשאלות עולות, באופן שמותאם גיל ומותאם תרבות. למעשה מדובר בפתיחת ערוץ תקשורת עם הילד/ה בנושא של מין ומיניות".

כדי לאפשר שיחה פתוחה על מין עם ילדיכם המתבגרים, מומלץ לדבר על זה עוד מילדות. להכיר בכך שילדים מתעניינים באברי הגוף שלהם, אוהבים לגעת בהם ונהנים מהתגלית שמגע עושה להם נעים. חשוב גם לענות לשאלותיהם בנושא, וללמד אותם שאברי המין מוצנעים בתרבות שלנו ושלא כל אחד יכול לגעת בהם.

בנך: "ילדים בגיל קטן, שנתיים-שלוש, נוגעים בעצמם בפרהסיה. יש הורים שמתעלמים, יש כאלה שצועקים 'מספיק עם זה'. שתי הגישות לא טובות, צריך פשוט לומר אני יודעת שזה נעים אבל לא פה. תעשה/י את זה בחדר או לא ליד אנשים".

קשה לספק רשימת חוקים, כי ביחס למין ולמיניות מקופל עניין תרבותי, דתי, אישי, שאינו אחיד אצל כולנו. "עצם הדיבור מאוד חשוב. נורא משמעותי לשתף ולדבר כמה שאפשר בטבעיות על אברי הגוף של הילדים, לקרוא לאיברים בשמם, ולהגיד את המילה פות. שגם הילדים ירגישו שזה בסדר", אומרת וינברג. "אני לא אגיד להורה באיזו מלה להשתמש, אבל אני מעדיפה לקרוא לדברים בשמם ולא פיפי, פושפוש, כל המילים האלה שעושות את זה קצת תינוקי ומקטין. כמו שאני אומרת יד אני אגיד פות, כי זה מסר שאני רוצה להעביר, שזה עוד איבר בגוף שלך".

"כשאני פוגשת אותם כבני נוער, רבים מהם לא יודעים את השמות. הם לא יודעים מה זה נרתיק, מה זה פות. פין כן, אבל הם משתמשים במלים בעגה שלהם, וזה הדבר הראשון שאני מלמדת אותם. מבקשת שידברו בצורה מכובדת, נותנת שמות, והם משנים את השיח", מעידה בנך. אחרי שקוראים לאברים בשמם, קל יותר לדבר עליהם בהמשך. וההמשך יכול להתגנב בהפתעה תוך כדי התנהלות יומיומית.

"מהרגע שעולות שאלות על איך באים ילדים לעולם, חשוב לענות ולשדר את המסר שאפשר ללמוד ממני לא רק איך להתלבש, איך להתקלח, איך להתנהג, אלא גם איך להתנהג מבחינה מינית ומה זו מיניות בריאה. קשה לתת חוקים לשיחות האלו, כי זה מאוד אישי לבחור מתי לדבר וכמה להגיד", אומרת וינברג. "אני למשל דיברתי עם הילדים שלי באופן שבן הזוג שלי חשב שהוא לא מותאם גיל. הוא חשב שאמרתי מלים מתקדמות מדי. אני חשבתי שאפשר לציין שמות של אברים, ואפשר לדבר על מה הם יחסי מין גם בגיל 5-6 כשנשאלתי. הבן הקטן שלי בהחלט שאל אותי, והבן זוג שלי חשב שזה מוגזם. אבל עצם המענה לשאלה שלו, באופן מותאם לגילו, הוא מסר חשוב ובריא בעיניי. מה שכן, יש מלים וביטויים שיכולים לאיים ולייצר רתיעה בגילאי 5-6, כמו 'חדירה', זה נשמע נורא מפחיד ומאיים, וגם עלול לעורר סקרנות ולייצר משחקים שהם מוקדמים מדי".

"הרבה פעמים באים הורים למתבגרים ואומרים 'אבל הם לא משתפים אותי'. כן, הם לא משתפים אותך כי אם אתה מספר לי שלא דיברת איתם מעולם על זה, ופתאום בגיל 15 אתה מצפה שכשהוא מסתגר עם החברה שלו בחדר הוא ישתף אותך – למה שהוא ישתף אותך?"

"אם למשל את יושבת עם הבן שלך בסרט, והבן שלך בן 5,6,7, ויש איזו סצינה מינית, נשיקה, התמזמזות, זיון, ואת מסתירה לו את העיניים או מעבירה ערוץ – זה חינוך מיני או לא חינוך מיני? בוודאי שכן. מסרת כאן מסר נורא משמעותי שעל זה לא מסתכלים ולא מדברים, בפני זה מכסים את העיניים, זה מביך את אמא. אנחנו מוסרים מסרים גם במה שאנחנו משתיקים, והם אפילו חזקים יותר ואנו לא מודעים לכך".

"הרבה פעמים אומרים לי הורים, וגם חברות פמיניסטיות: אני לא חושבת שילדה בת 11 צריכה לראות סרט או סדרה שיש בהם סצינה מינית. אבל אם יש סצינה של אלימות אנחנו הרי לא נעביר ערוץ באותה מהירות. הילדים שלנו חשופים לדברים כל כך שליליים, העיתון נמצא על השולחן בסלון והם רואים את מה שקורה שם, הם חשופים לחדשות, לפיגועים, למיניות גרועה. אלה החדשות שלנו בזמן האחרון. אז דווקא זוג שמתנשק, או הנאה מינית – את זה אנחנו רוצים להסתיר מהם? למה?! למה תמיד למין מתווספת בושה, אשמה, חרדה? זה כמובן קשור מאוד לדרך ולמסרים שקיבלנו כשגידלו אותנו. אבל האם זה באמת איך שאנחנו רוצים לגדל את הילדים שלנו?"

לוינברג חשוב להדגיש שבעיניה לא מדובר על ה-שיחה, אלא שיחה מתמשכת "מגיל שלוש כשהוא שואל אותך בפעם הראשונה ועד בכלל. חשוב להבין שזה לא שעכשיו נתיישב, נכין לעצמנו משהו לשתות, נפנה רבע שעה ונדבר על איך באים ילדים לעולם. זה משדר מסר בעייתי ומוגבל שמין זה נושא שסגור במגירה וצריך להגיע אליו רק בתנאים מסוימים. לא, מין ומיניות הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, אם נרצה או לא נרצה. ולכן זו לא ה-שיחה אלא שיחה מתמשכת. לפעמים אנחנו ניזום אותה ולפעמים זה ינחת עלינו בין להכין סנדוויצ'ים ללרוץ החוצה לבית ספר. זה בא בכל מיני רגעים".

ומה בנוגע לפגיעה מינית? "המסר שאנחנו כהורים יכולים למסור לילדים ממש מגיל צעיר, ובטח שבגיל ההתבגרות, זה שיהיו קרובים לעצמם, מחוברים למה מרגיש להם נכון או לא נכון", אומרת וינברג. "אנחנו לא רוצים לייצר אצל הילדים שלנו פחדים מהאנשים הקרובים להם ביותר, אבל אנחנו כן רוצים שהם יהיו ערניים לאפשרות הפגיעה, ושהם יוכלו לדבר עליה במידה וחלילה היא קרתה. מאוד נכון לייצר אצל הילדים אמון שהם יודעים מה נכון ומה לא. אם הם הרגישו שקרה משהו שהיה להם לא נעים, שהרגיש להם לא טוב, שביקשו מהם לשמור סוד וזה לא סוד טוב אלא סוד רע, אז זה מקום שכדאי שהם יגידו למבוגר/ת שהם סומכים עליו. צריך לחזק את הביטחון הבסיסי הזה שכל אחד ואחת מאתנו יודעים מצוין מתי משהו הוא פגיעה או חדירה ולא נעים וממש פוגע בגבולות הפרטיים שלנו ומתי לא. זה רלוונטי גם בגיל מבוגר יותר".

ואם הילדים לא רוצים פתאום שקרובי משפחה ינשקו אותם? "הורים צריכים לקחת בחשבון שזה מאוד משמעותי. חלק מהילדים מאוד אוהבים חיבוקים וגיפופים ונישוקים וחלקם ממש לא. גם אני מוצאת את עצמי לפעמים אומרת את האמירה הפסולה בעיניי 'תני נשיקה לסבתא'. חשוב לכבד שיש ילדים שזה לא נעים להם או שזה הופך להיות לא נעים. ושהילד/ה ידע שמכבדים את הלא שלו/ה. אם אנחנו שואלים ילד או ילדה אם זה נעים להם, אנחנו מחזקים בזה את החשיבות של להתקרב לעצמם ואת האמונה שהם יודעים מה נכון עבורם, ומה מרגיש שהוא חדירה לגבולות שלהם".

"אסייג ואומר שאצל ילדות וילדים שנפגעו פגיעה מינית בילדות, המנגנון של להתקרב לעצמם ולהגיד מה נכון לי ומה לא נכון לי, לצערנו, מאוד משובש, כי מישהו שמט להם את היסודות והבסיס. אצלם זה יותר מורכב ולכן הטיפול בהם צריך להיות אחר, מקצועי ורגיש לסוגיה הזאת. הם באמת כבר לא יודעים מה זאת הבעת אהבה נעימה ובריאה ומה לא".

ומה קורה כשהם גדלים ומתבגרים?

וינברג: "הרבה הורים מגיעים לנקודה שהם מבינים שצריך לדבר עם בני הנוער, כי חוששים שהם כבר עסוקים בפעילות מינית, או כי הם נחשפים באינטרנט וקשה להכחיש את זה, ואז הרבה פעמים עושים את ה-שיחה. הנטייה בשיחות האלו לדבר על מין מכיוון של אזהרות, סיכונים, הגבלות, ובעיקר לדבר על מה מסוכן ומה לא טוב, מחלות מין, הריון לא רצוי, פגיעה מינית, וכולי. כל הדברים האלה אמנם חשובים ומשמעותיים, אבל חשוב שלא נשאר רק שם. אם אנחנו רוצים לגדל ילדים, ילדות, נערים, נערות בריאים מינית – חשוב שנדבר איתם גם על הנאה, וגם על היבטים חיוביים של מיניות, בין אם הם עוסקים בזה ובין אם הם עוד לא בכיוון בכלל".

"קשה לתת מתכון איך לדבר, למשל הורה חילוני שיחסי מין בגיל 16-17 זה משהו שבא בחשבון מבחינתו יוכל אולי לדבר גם על ההנאה שבמיניות, בעוד שברור שזה בעייתי יותר להורה שמבחינתו יחסי מין זה משהו שלא בא בחשבון בגיל זה לדבר כרגע על הנושא. אבל בשני המקרים אני חושבת שנכון לדבר, בין אם הם עוסקים במיניות ובין אם הם לא עוסקים במיניות, על כך שמיניות יכולה להיות גם מקור של הנאה, עונג, אמון ואינטימיות. לשים מילים טובות בהקשר של מיניות, לא רק את המלים המזהירות, המתקנות, השליליות, המפחידות, המייצרות בושה. זה נראה לי מאוד חשוב שכל אחד יבחר את המלים החיוביות שהוא/היא מוצאים לצורך השיחה הזאת ולא רק את המלים השליליות.

בנך: "חשוב לשים לב לתקשורת המילולית. להקשיב להם, לא תוך כדי ווטסאפ וסלולרי. להסתכל על הבעות הפנים ושפת הגוף שלהם, להקשיב ולהיות פנוי/ה בשבילם. אם לא פנויים להגיד עוד 5 דקות. להשתדל להימנע מתקשורת שמבלבלת. למשל אם אבא יושב בסלון ונכנס הבן עם חברה והוא מבסוט, אבל אם תיכנס הבת עם בחור הוא יתחרפן. לא לעשות איפה ואיפה. לדבר על מה חשוב לי. לא לצפות שבית הספר יחנך ויווסת את הילדים. בית הספר מצפה מההורים, וההורים מבית הספר וזה הולך לאיבוד".

כשבנך עומדת מול כיתה, הילדים נבוכים ומצחקקים, אבל עם הזמן, כשהם רואים שמדברים איתם על הכל, היא מעידה כי המבוכה עוברת והם מפתיעים לטובה. "הם מגיבים הרבה יותר טוב ממה שחושבים. יש רמות שונות של התפתחות ובגרות. יש נבוכים ונבוכות ומורידים את המבט. כשאני מוציאה את הקונדום מהאריזה חלק מהבנות נחנקות. אבל חשוב להראות להם שזה לא מפחיד אותי ואני לא נבוכה. הקונדומים מצופים בחומר סיכה, במראה ובמגע זה שומני, ואחרי שאני מדגימה הידיים שלי שומניות והם נגעלים ואומרים איכס. אני מראה שזה לא איכס, זה טבעי, משפשפת את הידיים זו בזו ומספיגה בעור כמו קרם, והם מקבלים את זה. והם ניגשים ושואלים שאלות גם בהפסקה ולפעמים גם באמצע ההרצאה".

התגובה של בני הנוער להרצאות של בנך מעידה על הצמא שלהם לדעת. אבל לפעמים המבוכה הראשונית מייצרת מחיצות.

וינברג: "בבואנו לדבר, והיה ואנחנו יוזמים את השיחה, הרבה פעמים ניתקל ברתיעה מצד הילדים. הרתיעה הזאת מאוד טבעית, בעיקר אם לא עשינו זאת קודם והילדים בכלל לא רגילים ולא מצפים לדבר אתנו על מין, הם מניחים שאנחנו לא יודעים שום דבר בנושא הזה, שהם והחברים שלהם יודעים יותר טוב ולכן יש המון מבוכה ורתיעה. טל תמיר ואני פרסמנו שני מאמרים (קישור למאמרים) על איך לא להירתע מהרתיעה ועל חשיבות פתיחת ערוצי תקשורת בשיח על מיניות בריאה. מאוד משמעותי שאנחנו נהיה כאן המבוגרים האחראיים, במיוחד כשהרתיעה לפעמים מהדהדת את הרתיעה שלנו. אם נצליח להחזיק מעמד ולא להירתע מהרתיעה, ולהגיד כן אני מבינה שזה נושא מביך, אבל חשוב לי לדבר איתך, חשוב לי להקשיב לך. אם נמשיך עוד קצת – בדרך כלל תבוא הסקרנות. בדרך כלל תבוא איזושהי תגובה מאוד חיובית. גם אם לא מיידית אלא שבוע או חודש מאוחר יותר. ואני חושבת שזה בסדר גמור, כמו בהרבה נושאים אחרים, לשקף את הפגיעות שלנו בהקשר הזה, זאת אומרת להגיד: גם לי זה די מביך לדבר איתך על זה, אם זה אכן מביך, ואני יכולה להגיד לך שגם סבתא כמעט לא דיברה אתי אבל אני כן חושבת שזה חשוב. אני כן חושבת שלמרות שזה קצת מביך כדאי שנדבר על זה כי זה חלק נורא חשוב מהחיים של כולנו, וחשוב שתדעי כל מיני דברים כדי שתימנעי מדברים שיכולים להיות פחות מוצלחים. זה בסדר, אני חושבת שברגע שאת משקפת את מה שמביך אותך, זה קצת מקל על שני הצדדים".

מטרת השיחה היא להכין אותם לקראת חיי מין בריאים וטובים, אבל גם בכל זאת להזהיר אותם מפני סכנות הצפויות להם. ובמציאות הנוכחית, הסכנות הצפויות לבנות שונות מהסכנות הצפויות לבנים, ושונות מסכנות הצפויות להומוסקסואלים ולסביות.

וינברג: "עם בנים מתבגרים חשוב מאוד לדבר על רגישות לאחר/ת, רגישות לניצול, רגישות לזה שאם הם נמצאים בסיטואציה, כפי שקורה לא מעט, שבה רואים שקורה משהו למישהו או למישהי – שלא יסתכלו לצד השני או ישתקו. אנחנו רוצים לגדל מתבגרים אחראים, חיוביים, ערניים, ומאוד משמעותי לדבר איתם על להיות רגישים וקשובים לצד השני, בין כשהם נמצאים עם מישהי בסיטואציה, ובין שהם עדים לסיטואציה".

כדי למנוע מילדינו להפוך לבני טובים שסרחו, מאחריותנו להסביר להם גם על ההבדלים בין הנאה לניצול. "חשוב להדגיש שלא מדובר רק על הסכמה, אלא על התלהבות, הסכמה נלהבת. זאת אומרת שמיניות זה משהו שצריך לקרות בין שני בוגרים אחראים ומעוניינים, ואם זו לא הסיטואציה אז זה לא בסדר והיא צריכה להיפסק", אומרת וינברג. "למעשה גם את המונח הסכמה אני לא אוהבת, כי הסכמה מניח שמין זה משהו שהצד הנשי מסכים לו. משתף איתו פעולה באיזה מין חוסר התלהבות. ולא, מיניות בעיניי צריכה לבוא מהתלהבות ומהדדיות, ולכן אי אפשר לקרוא ליחסי מין תחת השפעת אלכוהול יחסי מין בהסכמה, כי אלכוהול משבש את מנגנוני שיקול הדעת וההסכמה, בעיקר אצל בני נוער. ובהחלט אתה כנער יכול למצוא את עצמך בסיטואציה מאוד בעייתית שאחר כך תתגלגל עליך כאשם כי היית עם מישהי ששתתה הרבה וכבר איבדה את עצמה לדעת ולא ידעה מה היא רוצה ומה היא לא רוצה. זה בפירוש נחשב שאתה לא בסדר אם לא קיבלת הסכמה מודעת, ערה, מתלהבת, והיית ער לזה שהצד השני נמצא אתך. מאוד מאוד חשוב להדגיש את זה".

ומה בנוגע לפורנוגרפיה?

בנך פותחת כל הרצאה בנושא של פורנוגרפיה "כי אי אפשר להתעלם מזה. זה קיים המון. הם עושי קופי פייסט ומעתיקים את עיוותי המציאות מהפורנו ליחסים החברתיים שלהם וליחסים בין בני זוג. הם לומדים משם החפצת נשים, התנהגויות מיניות שלא תואמות את גילם ולא יודעים להגן על עצמם".

"אחת הדוגמאות הקבועות שלי לפורנו ולהעתקתו למציאות היא הסרט הארי פוטר. יש שם קוסם שמשחק קווידיץ', משחק שמשחקים על מטאטא מעופף ומנסים לתפוס באוויר כדור. לא ראיתי ילד שמנסה לתפוס כדורים באוויר, כי ברור שזה לא אמת. אבל כשרואים סרטים פורנוגרפיים ולא מתווכים לכם אתם חושבים שזו אמת", אומרת בנך. "נדרשת שיחה על כך שיבינו שזו לא המציאות ואלה לא הערכים שגדלנו עליהם ושלא יכניסו את זה לתוך חייהם. הם לא מבינים שזה משפיע על חיי המין שלהם ועל היכולת לאונן. במקרים קשים אם לא משתמשים בדמיון הם לא מסוגלים אחר כך לאונן בלי לצרוך פורנו".

בנוסף מספר בנך "אנחנו מקבלים המון פניות ב'דלת פתוחה' בעניין גודל האיבר. נערים פונים ובוכים ש'משהו לא בסדר איתי' כי הם רואים בפורנו אברים מאוד גדולים. ויש להם רגשי נחיתות גם באברים לא קטנים בכלל. זה חסר כל הגיון".

אבל על פי וינברג, כמעט ולא ניתן למנוע מהם להיחשף לפורנוגפיה. "ילדים וילדות נחשפים לפורנו בגיל מאוד צעיר היום, אם נרצה או לא, מעצם הנגישות למחשב או לנייד, הכל נמצא בכף ידם מגיל מאוד צעיר, והרבה פעמים בתמימות, בלי שהם ירצו אפילו, הם יחפשו מילה כמו חתול ויגיעו לאתר שהם לא התכוונו בכלל, ולפעמים כשהם כן מתכוונים כבר מתוך איזושהי סקרנות שצריך לזכור שהיא סקרנות טבעית ובסך הכל בריאה. כשאנחנו נורא מזדעזעים וכועסים צריך לזכור שכולנו סקרנים, ובטח שהיינו סקרנים בגילם, וזה דור שגדל במציאות אחרת לגמרי. הכל כל כך נגיש שקשה לצפות שהם לא ייחשפו".

אז מה אפשר לעשות? "לדבר איתם", אומרת וינברג. וכשמדברים הכי חשוב "קודם כל לקבל את זה. להבין איזו מין חוויה היתה לילד, אם הוא מוכן לשתף. האם הוא נבהל, האם הוא הסתקרן. באופן הכי פחות שיפוטי שאפשר. כי אם אנחנו נדבר על זה באופן שיפוטי ונזפני מין הסתם הם יסגרו את הדלת הזו ובכך נסגר ערוץ התקשורת. אני רוצה שיהיה לי ערוץ תקשורת גם בנושא פורנו עם הילדים שלי. למרות שזה אולי נשמע מופרך, חשוב לי להגיד כמה דברים על זה, חשוב לי שהם יקשיבו לי. אז אם אני אהיה מאוד ביקורתית ומאוד שיפוטית – סגרתי. וחשוב לי לומר להם עד כמה הפורנו שהם נחשפים אליו הוא מאוד רחוק מהמציאות של מיניות בין שני שותפים מעוניינים, יוזמים, נלהבים שיש ביניהם אינטימיות. חשוב שהם יבינו שזה לא מין ולא מיניות. בדרך כלל מה שהם רואים הוא מאוד רחוק משם, גם מבחינת איך שנראים המצולמים, שזה נורא משמעותי לבני נוער שמאוד משווים את עצמם גופנית, את האיברים שלהם לאברים החשופים שהם נחשפים אליהם, שזה רחוק מהמציאות, וגם העוצמות שמצולמות שם רחוקות מהמציאות, והמהירות שבה הדברים קורים. כל ההיבטים הם רחוקים מהמציאות בדרך כלל מרחק מאוד גדול. כדאי להסב את תשומת ליבם לזה שזאת בדרך כלל תעשייה, זאת אומרת זה איזשהו מוצר שנעשה בתנאים שהם הרבה פעמים נצלניים ובעייתיים בעיקר כלפי הנשים שמשתתפות בתעשייה הזאת, מרצונן או פחות מרצונן. חשוב בגיל בוגר יותר לדבר איתם על עד כמה פורנו ממכר, ואנחנו יודעים היום שפורנו הוא ממכר, הוא מייצר מצב שהרבה בני נוער פשוט צורכים אותו באופן כמעט יומיומי ולא יכולים להגיע להנאה מינית, להתפרקות באוננות וכולי, בלי לצפות בפורנו. תחשבי כמה זה מעוות. כמה אחר כך הם לא מסוגלים לפגוש את החיים האמיתיים. אני חושבת שברגע שהם מבינים את כל הדברים האלה, אני לא אהיה תמימה ואגיד שמפסיקים לצרוך פורנו, אבל זו צרכנות קצת יותר ביקורתית, יש איזו הבנה אחרת של הנושא. כמובן אפשר ואולי רצוי בגילאים יותר צעירים כמה שאפשר לחסום את האתרים האלה, ולדאוג שלא יהיה מחשבים בחדרים בגיל מאוד צעיר אלא שיהיה מחשב מרכזי בסלון, כל ההמלצות שאנחנו מכירות, אבל באיזשהו אופן חשוב להבין שזה לא בשליטתנו. כי אם בבית הוא לא יראה, אז הוא יראה בהפסקה בפלאפון של מישהו שמראה לו משהו נורא מצחיק שהוא ראה. זה כמעט בלתי נמנע בעידן הנוכחי".

"אני חושבת שמאוד חשוב להזהיר את המתבגרים שלנו מפני סכנות המדיה, שהן משמעותיות מאוד. שתמונה שאת מצלמת את עצמך בתמימות יחסית ושולחת אל חברה או חבר יכולה להרוס לך את החיים, לא פחות", אומרת וינברג, שנחשפת לכך יום יום בעבודתה. "יש סיפורים שחוזרים בעבודה שלנו בקבוצות, על מישהי שצילמה תמונה של חזיה חדשה ופתאום זה הגיע לכל השכבה ולנערה נהיה שם מסויים וזהו, פחות או יותר הלך עליה. או סיטואציות אינטימיות שחשבת ששלחת לבן זוג שלך ופתאום זה יוצא משליטה, ואנחנו יודעות עד כמה בקלות הדברים האלה יוצאים משליטה. וחשוב שבני נוער גם ידעו שיש היום חקיקה נגד הפצת סרטונים ושזה נחשב למעשה פלילי. זאת אומרת שגם הם כמי ששולחים לאחרים ללא הסכמת המצולמ/ת, מבצעים בזאת עבירה מוסרית ולעתים גם פלילית. גם המחוקק הבין שיש כאן בעיה אמיתית. כאן בהחלט יש מקום לשיח נזפני ושלילי, כי מידת היכולת שלהם להסתבך, להעביר את זה לאנשים שהם לא מכירים באינטרנט שבדיעבד יכולים להתגלות כפדופילים וכולי, היא אדירה. בלחיצת כפתור הם יכולים להסתבך מעל ומעבר למה שנשמע סביר".

אז באמת צריך לשבת עם הילדים ולדבר על מין? "אני בטוחה שחלק מהדברים שאמרתי לא יהיו פשוטים לחלק מהקוראות והקוראים, אלה דברים שמצריכים לנשום נשימה טובה וארוכה כדי לדבר עליהם עם הילדים שלנו, אבל צריך להבין שאם אנחנו לא נהיה אלה שידברו איתם על הדברים האלו – הם ילמדו אותם, והם ילמדו אותם סביר להניח ממקורות אחרים מפוקפקים הרבה יותר. או יודעים פחות, או שליליים יותר, שזה בעיקר האינטרנט שמתפקד כאן כהורה שלישי. הוא ההורה שילמד אותם. אם בתי תשאל אותי 'אמא שמעתי את המילה אורגזמה, מה זה?' ואני לא אהיה מסוגלת לנשום עמוק ולהסביר לה בכבוד וביושר מה זה, אז היא תקליד אורגזמה ותגלה כל מיני דברים, חלקם חיוביים וחלקם הרבה פחות. זו באמת אחריותנו החינוכית, לא פחות".

ומה לגבי הבלתי נמנע של אמצעי מניעה?

"כשהם מגיעים לפרקטיקות מיניות, יש להם חבר/חברה, כשהם עסוקים במין, חשוב לדבר איתם על מין בטוח ומוגן, גם פיזית וגם נפשית", אומרת וינברג. "לוודא שהם נמצאים ביחסי מין שמרגישים בהם בטוחים ושהם רצויים להם, שהם מבינים שהם מוגנים, גם מפני מחלות מין, וחייבים לדבר גם עם הבנות וגם עם הבנים על זה שבכל יחסי מין עם בן או בת זוג לא מוכר ולפני שנעשתה בדיקה לאיתור איידס ומחלות מין חייבים להשתמש בקונדום. זה חיוני, אין שאלה בכלל. ואני חושבת שנכון גם להראות להם קונדום, ולהסביר איפה קונים קונדום, ולהראות להם איך מלבישים קונדום, גם לבנות וגם לבנים. יש שפע של מקורות באינטרנט, כמו באתר נשים לגופן (קישור) או באתר מרפאת לוינסקי (קישור). אם אנחנו כהורים מרגישים שאנחנו לא יודעים אז אפשר להיעזר בהם, כמובן מקורות טובים ואמינים. אני חושבת שזה חובה. כשאנחנו מדברות עם אמהות על אמצעי מניעה לנערות אנחנו תמיד אומרות שנערה שמקיימת יחסי מין עם מישהו שאינו בן זוג קבוע שלה והם לא הלכו ועשו בדיקת איידס ווידאו שהם שניהם לא נשאים אז אנחנו ממליצות בפירוש להשתמש גם בקונדום וגם באמצעי נוסף, כי קונדום עלול להיקרע, וכדאי שתהיה הגנה נוספת מפני הריון לא רצוי".

בנך מספרת שבהרצאותיה לפעמים פונים אליה נערים ושואלים אותה איך לענג בחורה. נערות, לעומת זאת, שואלת אם זה שקיימו יחסי מין עם החבר הראשון מחייב אותן לקיים יחסי מין גם עם השני. או אם אפשר להגיד לא גם אחרי שהתחלת לקיים. "אני מסבירה להם שצריך לתת להדרגתיות חשיבות בהתפתחות הקשר. דאגה ואכפתיות לא מתפתחים ברגע אחד". בסך הכל עלינו לשוחח אתם על כך כדי לשמור עליהם מפני טעויות גדולות או קטנות שהם עשויים לעשות.